פרשת תרומה – עם-ישראל הוא עם הנתינה והנדיבות

ראש הישיבהכתב העת האמריקאי "כרוניקה של פילנטרופיה" פרסם את רשימת חמישים  הנדבנים הגדולים בארה"ב לשנת 2010. עם פרסום הרשימה מיד ניתן להבחין, שיש ייצוג מכובד מאוד לעם-היהודי, כפי שהיה גם בשנים הקודמות. היהודים מאיישים את חמשת המקומות הראשונים מתוך ששה הראשונים. הרשימה כוללת חמישים וארבעה תורמים ובמקום הראשון נמצא ג'ורג' סורוס, שנחשב ליהודי העשיר בעולם והוא תרם כשלוש-מאות ושלושים מיליון דולר למטרות פילנטרופיות שונות. אחריו נמצא ראש-העיר לשעבר של ניו-יורק, שתרם אף הוא סכום מכובד של כמאתיים ושמונים מיליון דולרים. במקום השלישי נמצא לא-יהודי ומיד בשלושת המקומות אחריו נמצאים ברשימה שלשה יהודים. יהודי נוסף שנמצא עשירי ברשימה הוא מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, שתרם באותה שנה כמאה מיליון דולרים "בלבד".

בעלי ההון היהודים נחשבים באופן מסורתי לנדבנים גדולים בארה"ב. כך למשל, יהודים מהווים יותר ממחצית מחמישים ושבעה המיליארדרים, שהצטרפו בשנה שעברה ליוזמת "קרן הנתינה" של וורן באפט וביל גייטס והתחייבו להעניק למטרות צדקה לפחות מחצית מהכנסותיהם.

נתון מעניין נוסף שעולה מהרשימה הוא, כי בהחלט אין יחס ישיר בין עושר גדול לנדבנות – רק שבעה-עשר מתוך חמישים הנדבנים הגדולים מופיעים גם ברשימת ארבע-מאות האמריקאים העשירים ביותר של המגזין "פורבס"

האם נתונים אלו הם מקריים? האם אכן תכונה זו מאפיינת את העם היהודי משחר ההיסטוריה שלו?

מדברי ה'שפת אמת' על הפסוק הראשון בפרשתנו – "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי" –  אין הדבר מקרי אלא הנתינה נמצאת ב-DNA של עמנו. ונראה את לשונו:

"איתא במדרש: כל מקום שנאמר 'לי' קיים לעולם. א"כ זה הנדיבות נמצא לעולם בישראל. ויכולין תמיד להרים זאת התרומה. שזה הרצון והתשוקה בלבות בנ"י שנטע הקדוש ברוך הוא בנו בקבלת התורה. ונקרא מטבע של אש כמו שנאמר 'כה דברי כאש'…רק שצריך אדם להוציא זה הנדיבות הלב מכח אל הפועל. כמו שנאמר 'ידבנו לבו' שהלב ימשוך כל האדם אל זה הנדיבות".

מנין לחז"ל במדרש, שבכל פעם שנאמר "לי" הכוונה 'לעולם'?

מצאנו בכמה מקומות בתורה ובנביאים, שנאמר "לי" ודרשו חכמים, שהכוונה 'לעולם', כפי שמצאנו במדרש 'ילקוט שמעוני' (ירמיהו, רמז שט"ו) על הפסוק "הבן יקיר לי אפרים" – "כל מקום שנאמר לי קיים לעולם, אפרים".

וכן כותב המלבי"ם בשמואל א' (פרק ט"ז) על ההבדל בין מלכותו של שאול לזה של דוד –

"…שאול נמשח בפך ולכן לא נמשך מלכותו, כי סבת בחירתו היה מפני רצון העם, וע"כ בחר איש גבוה קומה שימצא חן בעיני העם, אבל דוד נמשח בקרן ובשמן הקדש, כי אז בא העת שימלוך מלך יושב על כסא ה' ומרוצה לה', לא המרוצה לעם בלבד, וז"ש מלא קרנך המיוחד לך למשוח מלכות קיים, שעליו רמזה חנה בתפלתה (לעיל ב, א) רמה קרני ולא רמה פכי, כדברי חז"ל…וז"ש כי ראיתי בבניו לי מלך המיוחד לי לא לעם בלבד, וכמ"ש בספרי (בהעלותך, צב) כל מקום שנאמר לי קיים לעולם".

דוגמא נוספת ואחרונה נמצאת במינוי דיינים לישראל, שלמדו חז"ל מהציווי של  הקב"ה למשה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" ומשמעות 'לי' שקיים לעולם, כלומר: מצוות מינוי דיינים היא תמידית ואינה מצווה לשעה, אלא מחויבים בה לדורות (אנציקלופדיה תלמודית כרך ג', עמוד קע"ד טור 2).

לאור הנאמר לעיל ניתן להסביר את מה שטען רבי אבא בר אחא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בתלמוד ירושלמי, שקשה לו להבין את ההתנהלות של עם ישראל, שכאשר הם נדרשים לתת לדבר מצווה נותנים וכאשר נדרשים לדבר עבירה נותנים

"אין את[ה] יכול לעמוד על אופיה של אומה זו – נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין" (מסכת שקלים פרק א').

ההסבר לכך הוא פשוט לענ"ד, משום שכח הנתינה של עם ישראל טבוע בתוכו, אז כאשר נדרשים לתת הם נותנים ולא תמיד בודקים עד הסוף מה המשמעות של הנתינה הזו.

פרשת תרומה משקפת את המהות הפנימית של עם ישראל. הנתינה היא התשתית הרוחנית הבסיסית של עמנו ולכן התורה מרחיבה ומספרת באריכות איך ומה נתנו, הואיל והתורה אוהבת להתעסק עם כוח הנתינה.

יותר מכך אנו מוצאים במדרש שהובא בילקוט ראובני (אוסף מדרשים גם מספרי קבלה שנכתב על ידי הרב אברהם-ראובן הכהן סופר לפני כארבע-מאות שנה):

"בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמר הקדוש ברוך הוא 'ויקחו לי תרומה' ".

ונשאלת השאלה – מדוע אחרי הקבלה שקיבל עם-ישראל על עצמו – "נעשה ונשמע" – המצווה הראשונה היא לתת תרומה?

אלא, לעניות דעתי המדרש מלמד אותנו, שהדבר הראשון והערך העליון של האדם זו הנתינה והנדיבות – "כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי".

האם לנתינה יש סייגים? האם לא חשוב כיצד נעשתה הנתינה והעיקר שאדם יתן לרעהו? מסתבר שישנם סייגים!

אם אדם צבר רכוש או כסף שלא כדין, הן על ידי הונאה והן על ידי גניבה, הרי הצדקה שלו באה מתוך עבירה ואינה ראויה . אפשר גם להסביר כך את סדר הפרשיות, שתרומה באה אחרי משפטים – לומר לך, שרק אחרי שתשיג דברים ביושר ובמשפט תוכל לתת תרומה.

בקרוב נקרא את ארבע הפרשות – 'שקלים', 'זכור', 'פרה' והחודש. מדוע פותחים בראשונה בפרשת שקלים?

כדי לענות על שאלה זו נראה, שקריאת 'פרשת שקלים' שמתארת את מצוה זו של נתינת 'מחצית השקל' מתחילה כבר בראש חודש אדר, כפי שכותבת המשנה הראשונה במסכת שקלים – "באחד באדר משמיעין על השקלים" –

המשכן (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת שקלים פרק א', משנה א').

ומדוע הוקדמה קריאתה?

משום שעניין הנתינה היא הנקודה הפנימית העמוקה שנמצאת בעם ישראל כאמור לעיל ומכוח נתינה זו עם ישראל יכול לעמוד מול הנתינה של המן שהיה מוכן לשקול עשרת אלפים ככרות כסף, כדי לפגוע להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים. ולכן, כבר באחד באדר משמיעים על השקלים, כדי לעורר את הנקודה הפנימית הקיימת בעם ישראל. וכפי שמובא בספר כלבו (סימן מו), על פי הנאמר במסכת סופרים:

"לפי שהיה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהמן הרשע היה עתיד לשקול שקליו לישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו זכר לאותן שקלים, קורין פרשת שקלים בשבת הסמוכה לראש חדש אדר מלפניו".

במהות הצדקה נחלקו כבר גדולי ישראל בתקופות שונות, האם עדיף לתת צדקה לאדם אחד ובו להשקיע רבות, או כדאי לתת אפילו סכומים פחותים אבל להרבה אנשים הזקוקים לכך?

על המשנה (אבות פרק ג', משנה ט"ו):"הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה". כותב הרמב"ם בפרושו למשנה שעדיף לעשות מצווה כמה פעמים, מאשר מצווה גדולה פעם אחת. והמשל שהרמב"ם מביא הוא ממצוות הצדקה, שעדיף לתת להרבה אנשים מאשר להתרכז באדם אחד. וזה לשונו:

"המעלות לא יושגו לפי שיעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין. משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה…וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה".

ומסופר על ה'חפץ-חיים', שבא לישיבתו בראדין גביר גדול, שרצה לתרום את כל אחזקת הישיבה לכל ימי חייו וה'חפץ-חיים' התנגד באומרו, שהוא מעדיף שעוד אנשים יזכו במצוות הנתינה דרך ישיבתו ולא שאדם אחד יזכה במצות הצדקה.

ומצאנו גמרא מפורשת, שעדיף לפזר את נתינותיו להרבה אנשים:

"מאי דכתיב: וילבש צדקה כשריון? לומר לך, מה שריון זה – כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה – כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. רבי חנינא אמר, מהכא: וכבגד עדים כל צדקותינו, מה בגד זה – כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה – כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (בבא בתרא דף ט':).

לעניות דעתי, שתי הדעות בגמרא מבטאות שני דברים גדולים במצוות הצדקה: א. היא מגינה על האדם הפרטי ועל כלל ישראל מפני אויבים מבחוץ, כשריון זה שמגן על האדם מבחוץ ומונע מהאויבים לקחת את רכושנו וכספנו. גם אם נתינת הצדקה היא כל פעם כקליפה, בסוף יוצרת שריון.

ב. לדעת רבי חנינא, שממשיל את הצדקה לבגד, כוונתו שלא רק שהצדקה מגינה על האדם, אלא הבגד שהאדם לובש מבטא את הזהות והמהות שלו. אדם יכול ללכת עם בגד שמבטא משהו מאוס [עיין רש"י בגד עדים] ובגד יכול להיות ביטוי לבגדי מלכות, שמפארים את האדם. צדקות שהאדם עושה, אפילו הם כמלוא הנימא, יוצרות לו בסופו של דבר מעלה ומעמד מפוארים.

נסיים בסיפור חסידי ידוע על רבי אברהם יהושע השל מאַפּטָא, שהוזמן להנחת אבן פינה לכבוד בניית בית הכנסת הגדול בעיר אחת. העמידו לכבודו של הרבי שולחן וכיסא במקום שבו תוכנן לקום בית הכנסת, והכריזו בעיר שהרבי מצווה להרים נדבה לבניין בית הכנסת. מיד לאחר התפילה הגיעו כולם בהתלהבות גדולה לתרום מכספם ביד נדיבה לבניין בית הכנסת.

לאחר זמן, נחלש הרבי מהישיבה הממושכת והלך לנוח ולטעום דבר מה.
במקומו, הושיב הרבי את בנו, ר' יצחק מאיר, כדי שיקבל את התרומות בהיעדרו.
כשחזר אמר לו בנו: "אבי, כל זמן שישבת אתה כאן, באו רבים שביקשו לתרום לבניין בית הכנסת. אך בזמן שנעדרת, מעטים מאוד היו התורמים".
ענה לו אביו: "כתוב בתורה כי בזמן שבנו את המשכן במדבר סיני היו התרומות שהביאו העם רבות מדי, ומשה רצה להפסיקן. וכך כתוב: 'וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא' (שמות לו, ד-ו).

והעניין תמוה – מדוע ציווה משה להפסיק לעשות את כל המלאכות שעשו אנשים ונשים לצורך המשכן, במקום לצוות להפסיק את הבאת התרומות למשכן בלבד ?

אך דע לך בני, שקול רעש כלי המלאכה שאנשים עשו בביתם וברחוב לצורך  בניית המשכן הכניס אוירה ותשוקה בלב בני ישראל להביא תרומה.

 במצב כזה, אפילו אם היה מבקש משה להפסיק את הבאת התרומות עצמם  בלבד, לא היו שומעים לו. רק כאשר עצר משה את קולות כל כלי המלאכה , כבתה תשוקתם של העם לתרום דברים לבניין המשכן…

נתפלל להקב"ה, שנזכה לקיים את מצוות הצדקה כל אחד כפי כוחו בלב שלם ובשמחה ונזכה לכל הטוב והשפע שהקב"ה מעניק לנו, אכי"ר.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!

להורדת הקובץ להדפסה לחץ כאן